שמש מייצרת חשמל בצהריים, אבל הביקוש הגדול מגיע בערב – אחרי השקיעה, כשהמערכת הסולארית כבר לא מייצרת. הפער הזה הוא בדיוק הבעיה שאגירה פותרת: סוללה צמודה למערכת הסולארית "מאחסנת" את אנרגיית הצהריים ומשחררת אותה בשעות שבהן החשמל יקר ויקר-ערך יותר לרשת. כך מתקן שעד היום הזרים לרשת רק ביום מתחיל להזרים גם בערב – ומכאן ההיגיון הכלכלי החדש של תחום הסולאר בישראל.
כדי לעודד את המהלך הזה הסדירה רשות החשמל מסלול ייעודי למתקני "ייצור עם אגירה". הרעיון המרכזי: התעריף עבור חשמל המוזרם לרשת בשעות הפסגה גבוה משמעותית מהתעריף בשעות אחרות, כך שדווקא ההזרמה הערבית – שמתאפשרת רק בזכות הסוללה – מייצרת את עיקר הערך. בכך מתיישבת הרגולציה עם הצורך האמיתי של המשק: לא עוד חשמל סולארי בצהריים, אלא חשמל זמין כשבאמת צריך אותו.
המסלול מוכר בשוק כ"אסדרת 800 שעות", על שם יעד מינימלי של כ-800 שעות הזרמה לרשת בשעות הפסגה בשנה. מערכת שתוכננה נכון עוברת את הסף בקלות, ומי שמזרים מעבר ליעד זכאי לתוספת תעריפית (פרמיה) המשולמת אחת לשנה. התוצאה היא שני אפיקי הכנסה מקבילים מאותו מתקן: תשלום שוטף עבור החשמל המוזרם, ובונוס שנתי על העמידה ביעד הערב – מודל שלא היה קיים במערכת סולארית "יבשה" ללא אגירה.
בצד התעריפים, רשות החשמל קבעה למתקני ייצור עם אגירה תעריף קבוע לאורך השנה: כ-80.43 אגורות לקוט"ש למתקנים עד 300 קילו-וואט, וכ-71.97 אגורות לקוט"ש למתקנים בטווח 300–630 קילו-וואט. במקביל הועלו התעריפים למתקני גג גדולים, ונוספה "פרמיה אורבנית" של כ-6 אגורות לקוט"ש ליישובים מעל 50,000 תושבים. השילוב הזה הוא שהפך אגירה משדרוג "נחמד שיהיה" לרכיב כלכלי מרכזי.
גם למשק הביתי ולעסק הקטן יש כאן ערך, מעבר לתעריף: סוללה מאפשרת להגדיל ניצול עצמי של החשמל המיוצר, לחסוך בשעות היקרות של הערב (תעו"ז), ולקבל גיבוי אוטומטי בעת הפסקות חשמל. במניב אנרגיה אנו מתאימים את גודל הסוללה והפאנלים לפרופיל הצריכה ולמסלול הרגולטורי הנכון עבורכם, כך שכל קוט"ש שהשמש מייצרת בצהריים יעבוד עבורכם – גם אחרי שהיא שוקעת.
