אגירה שאובה (Pumped-Storage) היא הטכנולוגיה הוותיקה והבשלה ביותר לאחסון אנרגיה בקנה מידה גדול. העיקרון פשוט: בשעות עודף וביקוש נמוך – למשל בצהריי יום שטוף שמש, כשמתקנים סולאריים מייצרים יותר מהנצרך – משאבות מעלות מים ממאגר תחתון למאגר עליון הממוקם גבוה בהר, וכך נאגרת אנרגיה בצורת מים בגובה. בשעות השיא המים משוחררים במורד דרך טורבינות המייצרות חשמל. נצילות המחזור המלא נעה בדרך כלל בטווח של כ-70%–80%.
החשיבות גדלה ככל שחלקה של האנרגיה הסולארית במשק עולה. ייצור סולארי מרוכז בשעות האור ויורד לאפס בלילה ובערב – בדיוק כשהביקוש מגיע לשיא. אגירה שאובה גושרת על הפער: היא "סופגת" את עודפי הצהריים ומחזירה אותם לרשת בערב, מייצבת תדר ומתח, ומספקת רזרבה מהירה למקרה תקלה. כך המתקן הסולארי וההידרואלקטרי משלימים זה את זה במקום להתחרות.
התחנה הראשונה מסוגה הוקמה במעלה הגלבוע ונכנסה להפעלה מסחרית באפריל 2020. הספקה כ-300 מגה-ואט, באמצעות שתי יחידות טורבינה תת-קרקעיות, והפרש הגובה בין המאגר העליון לתחתון הוא כ-500 מטר. המתקן הוקם במודל BOT ומסוגל לספק חשמל ברצף של כעשר שעות בעומס מלא, עם זמן תגובה מהיר מאוד למעבר בין שאיבה לייצור.
המתקן השני, בכוכב הירדן, נכנס לשלב המבחנים והייצור לקראת הפעלה מסחרית ב-2024, בהשקעה של מעל שני מיליארד שקלים. ההספק המתוכנן הוא כ-344 מגה-ואט במשך כתשע שעות, והמתקן מסוגל להגיע מאפס לאספקה מלאה בתוך פחות מדקה. בנוסף, מתוכנן ונבנה מתקן אגירה שאובה בצוק מנרה בצפון, שהוכרז כפרויקט לאומי; לוחות הזמנים שלו נדחו בעקבות המלחמה, ורשות החשמל בחנה התאמות להספק ולתנאים.
רשות החשמל היא הרגולטור שמעניק רישיונות ייצור, קובע את התנאים המסחריים ומפקח על שילוב המתקנים ברשת – למשל מתן רישיון הייצור הקבוע לתחנת הגלבוע סביב כניסתה להפעלה. עבור עסקים ויזמים בתחום הסולארי המשמעות מעשית: ככל שמערך האגירה הארצי מתרחב, גדלה יכולת המשק לקלוט ייצור סולארי נוסף בלי לאבד עודפים, ומשתפר הערך הכלכלי של חשמל שמיוצר בשעות היום. במניב אנרגיה אנו רואים באגירה השאובה תשתית משלימה מרכזית לכל הרחבה של ייצור מתחדש.
