המעבר של ישראל לאנרגיה מתחדשת תלוי לא רק בהיקף ההתקנה הסולארית, אלא ביכולת לאגור חשמל. ייצור פוטו-וולטאי מרוכז בשעות היום, בעוד שיא הביקוש בערב – פער שמערכות אגירה נועדו לגשר עליו. לפי דיווחים מקצועיים, ישראל מציבה יעד של כ-30% אנרגיה מתחדשת עד 2030, וההערכות מדברות על צורך בכ-8 עד 10 GWh של אגירה. בתוך כך, "אגירה עצמאית" – מתקני אגירה שאינם משולבים פיזית במתקן ייצור – הפכה לקטגוריה רגולטורית נפרדת ומשמעותית.
נקודת המפנה הרגולטורית: מאי 2025. ב-20 במאי 2025 קיבלה רשות החשמל החלטה שקבעה אסדרת שוק חדשה למתח עליון, והקצתה מכסה ייעודית של 600 מגה-ואט לחיבור מתקני אגירה עצמאיים. זו הייתה היפוך עמדה: בשימוע מנובמבר 2024 הרשות דווקא הציעה להחריג אגירה עצמאית, מתוך קושי להעריך את השפעת נפחי האגירה על יציבות הרשת. ההחלטה הסופית הכירה באגירה העצמאית כרכיב חיוני בשוק הנשען יותר ויותר על מקורות משתנים.
תנאי הזכאות משפיעים ישירות על תכנון התיק. לפי ניתוח של משרד עו"ד EBN, ההסדר חל בתקופה שבין 1 בינואר 2026 ל-30 ביוני 2027, וכולל שני תנאי סף: הספק מרבי של 150 מגה-ואט למתקן, ומיקום מחוץ לאזור המרכז. כלומר, האסדרה מנותבת במכוון לפריפריה ולמתקנים בסדר גודל בינוני – מה שמשפיע ישירות על בחירת המיקום ועל תכנון הפרויקט.
מסלול מרכזי נוסף עובר דרך מכרזי הקיבולת של נגה. במכרז המתח-העליון הגדול, שמשך כ-29 הצעות בהיקף של כ-4 GW, נבחרו בסופו של דבר כ-11 פרויקטים בהיקף כולל של כ-1.5 GW – מחולקים בין הנגב המערבי, הצפון והערבה, עם יעד הפעלה עד 2027. בין הזוכים נמנו חברות כמו אנלייט, EDF, נוי ואורמת. תעריפי הקיבולת הזוכים דווחו בטווח של כ-49.41 עד 74.20 דולר ל-kWh.
המודל הכלכלי: הסכמי "tolling" (זמינות/קיבולת). הרוכש (offtaker) מבטיח תשלום קבוע ליזם תמורת שליטה מסחרית בהפעלת הסוללה, לרוב בעסקאות מחיר-קבוע לטווח של כ-15 שנה, לעיתים עם אופציה למעבר לשוק הסיטונאי (merchant). זאת בנפרד ממכרזי ה-EPC של חברת החשמל, המוגבלת ברישיון הרפורמה לבנות עד 15% מקיבולת האגירה הלאומית. עבור יזמים ומשקיעים: אגירה עצמאית בישראל היא כיום שוק מואסדר עם הכנסה צפויה לצד פוטנציאל merchant – ולא הימור על תעריף בודד. במניב אנרגיה אנו מנתחים את ההיתכנות מול האסדרה והמכרזים העדכניים.
