אחד הגורמים שמכריעים אם פרויקט בכלל ניתן לחיבור, ומתי, הוא תשתית ההולכה וההשנאה באזור. תחנת השנאה (תחנת משנה) היא הנקודה שבה החשמל עובר בין מתחים שונים ברשת, והיא שמאפשרת בפועל להזרים את האנרגיה שמייצר המתקן אל הצרכנים. כאשר אין באזור מסוים מספיק כושר השנאה פנוי, גם פרויקט בשל מבחינה תכנונית וכלכלית עלול להמתין, פשוט מפני שהרשת הקיימת אינה ערוכה לקלוט את ההספק הנוסף.
חברת החשמל מפרסמת לציבור מפות וטבלאות זמינות לחיבור מתקני אנרגיה מתחדשת, המחולקות לאזורי רשת. באזורים מסוימים מסומנת היתכנות לחיבור ובאחרים אי-היתכנות, והנתונים נגזרים מזמינות מערכת ההשנאה וההולכה. חשוב להבין: הנתונים דינמיים ומתעדכנים, ושהמידע משמש לאינדיקציה בלבד ואינו מהווה התחייבות – כל בקשת חיבור נבחנת לגופה.
כך הפכו כושר ההשנאה וקיבולת ההולכה ל"צוואר הבקבוק" המרכזי בקליטת אנרגיה מתחדשת בישראל. היזם מקים את המתקן, אך החיבור בפועל תלוי ביכולת הרשת לקלוט אותו. כשהרשת באזור עמוסה, נוצרים "פקקי תנועה" של חשמל שמעכבים חיבור מתקנים חדשים, גם כשהשמש זמינה והקרקע פנויה. לכן פיתוח רשת ההולכה וההשנאה נחשב לתנאי מקדים לעמידה ביעד הממשלתי של 30% אנרגיה מתחדשת עד 2030.
כדי להרחיב את צוואר הבקבוק אושרה תוכנית פיתוח לרשת ההולכה בהיקף השקעה של כ-17 מיליארד ש"ח. התוכנית גובשה והוגשה על ידי חברת נגה (ניהול מערכת החשמל), אושרה על ידי שר האנרגיה והתשתיות (נובמבר 2023) ומיועדת לביצוע עד 2030. היא כוללת יותר מ-400 פרויקטים: קווי מתח חדשים ושדרוג קיימים, והקמת תחנות מיתוג ותחנות השנאה חדשות לצד הרחבת קיימות. לפי הדיווחים, התוכנית צפויה להכפיל את מספר קווי ה-400 ק"ו ולהגדיל בכ-30% את קווי ה-161 ק"ו, בדגש על הגליל והנגב.
מה זה אומר ליזם או לבעל קרקע? ראשית, שבדיקת היתכנות החיבור מול תשתית ההשנאה באזור צריכה להיעשות מוקדם ככל האפשר, עוד לפני קבלת החלטות מחייבות – היא משפיעה הן על עצם ההיתכנות והן על לוח הזמנים. שנית, שאגירת אנרגיה הופכת לכלי משלים חשוב: מתקני אגירה ממוקמים לרוב בסמוך לתחנות השנאה, מסייעים בייצוב הרשת ולעיתים מאפשרים ניצול טוב יותר של תשתית קיימת. במניב אנרגיה אנו בוחנים מול הלקוח את שני המישורים יחד – היתכנות החיבור ותכנון המתקן – כדי שהפרויקט יתקדם בהתאם למצב הרשת בפועל.
